ביאליק, הרחוב בו הזמן עצר מלכת

"של מי מודעת האבל כאן בחוץ? מי נפטר?", שואל תושב רחוב ביאליק ברמת גן שנכנס למכולת הישנה של יוסף. "זה ההוא שהיה הולך כאן עם הפיליפינית", משיב לו יוסף, "רק לפני יומיים הוא עבר פה".

חילופי הדברים הללו מתמצתים במדויק את סיפורו של אחד הרחובות המרכזיים והוותיקים ביותר ברמת גן. נדיר למצוא היום בישראל פיסת רחוב שבה ריכוז צפוף של חנויות ש"קברו" את לקוחותיהן. תוחלת חיים של 30, 40 שנה ויותר, נשענות על מוניטין וכוחם של הרגלי קנייה, מוצרים שאף פעם לא מתים – לכל היותר מתחלפים, והקפדה על סגירה בין 14:00 ל-16:00. המהדרין יפתחו עד הצהריים וימתחו את השלאף שטונדה עד למחרת.

"מכולת" – התושבים מעדיפים את הרשתות היקרות

 

צפיפות ובלגן בעיניים, פלורוסנטים מרצדים על הקירות ותמונות רבנים מקבלים את פניכם בכניסה ל"מכולת". יוסף, המוכר, מסרב להיחשף בשמו המלא ומספר שזה בגלל סכסוך שיש לו עם בעל הנכס. הוא בדמי מפתח, ואסור לו להרחיב או לשפץ אחרת יסולק, כך לטענתו. ועדיין, בתוך הכאוס הצרכני הזעיר הזה יש קסם, בטח בהתחשב בכך שהוא פעיל מ-1966. קודם הייתה שם מסעדה. אביו של יוסף הסב אותה למכולת, תוך בקשת רשות ותשלום. הוא הלך לעולמו ב-91' ומאז יוסף ואחיותיו בחנות.

"רוב הקליינטים שלנו נפטרו", הוא חורץ ותכף יחשוף את תסכולו מכך שאינו יכול להתמודד עם הגדולים. "כיום מי שקונה אצלי הם עוברי אורח בדרך כלל. התושבים שגרים כאן עובדים עד מאוחר והולכים במכוניות לקנות במקומות אחרים. טיב טעם, ו-AMPM שפותחים בשבת. אז הם הולכים אליהם בשישי בלילה ומשלמים 40 אחוז יותר, ולא אכפת להם. גם מתחת למלון רימונים כאן יש מעדנייה שפותחת בשבת".

אתה סוגר בין שתיים לארבע?

בטח, מה אני אעשה? אני חייב ללכת להתארגן, אני פותח עד 22:00 בשביל להילחם עם הקיוסק השכן שפותח עד חצות. אני פה משש בבוקר".

להתרחב הוא לא רוצה, והעירייה – תודה לאל – לא עשתה ולא עושה בעיות. אין לו מוצרים מיוחדים והשגרה היא מה שמחזיק אותו. העסק רווחי? "רווחי", הוא יורה מיד. "אנחנו לא נוסעים לחו"ל כל יום, כמו המוכרים בחנויות האחרות כאן".

איך אתה מעביר את היום?

"עובד, מה זאת אומרת? אני לא פותר תשבצים. אין לי זמן לדברים כאלה. אני עובד, יש מה לעשות. אתה תבוא ותסדר סחורה ותנקה? לא".

 

חנות צעצועים – לצאת לפנסיה? חס וחלילה

 

מול המכולת, חנות צעצועים שנראית כמו פוטושופ על רצף חנויות הבגדים והבזארים ברחוב ההומה הזה. "אני לא רוצה ולא צריך פרסום", ממהר הבעלים דודי להבהיר בפניי, ומתנה את התמסרותו לכתבה בהשמטת שם החנות ופרצופו.

 

החנות של דודי צנועה עוד יותר מהמכולת וגם ותיקה יותר ממנה. 1963. דודי מהנדס אלקטרוניקה בהכשרתו, שקיבל את העסק בירושה מאביו המנוח. כיום הוא גר בעיר, תל אביבי בעברו. חלון הראווה שלו מנתק אותך מהמציאות. אותיות בפונטים ישנים מודבקות על הזכוכית, בלי שלטים צועקים ובלי מותגים. גיבוב של צעצועים, שעוני קיר פשוטים, שעונים מעוררים עם מחוגים ובובות – הו הבובות – שמחזירות אותך לפינת הבובות בגן רוחמה ב-1980 – אבל באריזה חדשה. היוש תמימות.

"אבי היה פה עד לפני 10 שנים", הוא משחזר. "אני עבדתי בחברה פרטית בתחום הנדסת אלקטרוניקה. אחרי כמה שנים נמאס לי, ופתחתי עסק משלי לצעצועים כי זה היה לי הכי קל. אחר כך אבי התבגר והיה לו קשה לתפקד, אז סגרתי שם ובאתי לעזור לו. אין מה להבין בצעצועים. זה לקנות סחורה ולמכור אותה. אחרי שאתה בנושא הזה אז אתה יודע מה פחות או יותר ולמה ואיך".

איך הצלחתם לשרוד כל כך הרבה זמן כשהיום יש לך מתחרים מול העיניים ורשתות ענק?

"קליינטורה קבועה, מחירים נורמליים, סבירים. כל סוגי הקליינטים. סך הכל זה רחוב מעבר, הרבה אנשים עוברים, הרבה קליינטים שכבר לא גרים פה חוזרים לקנות, אחת לכמה חודשים".

אז אתה סוג של אקס טריטוריה. אין תחרות. באים אליך בלי קשר למתחרים.

"יש תחרות. אין ספק".

עם מי?

"הקניונים, הרשתות הגדולות. ופה ברחוב יש את מקס 10 (רשת לממכר מוצרים בעשרה שקלים), ולמטה הבזארים".

והחנות הזאת רווחית? מצליחה להחזיק את עצמה?

"ודאי, אחרת הייתי הולך הביתה".

ולמה באמת אתה לא הולך הביתה?

"מה אני אעשה? אשב על הספסל? אבי ז"ל עבד עד יומו האחרון. נפטר בגיל 87 ולא פספס שעה. אני בן 56. יש לי זמן. לא בוער לי דבר".

25 שנה דודי מנהל את החנות המשפחתית. פרק זמן ארוך דיו כדי לבחון את השינוי שחל באופי הלקוחות. "פעם זה היה הרבה יותר קל", הוא מודה. "אל"ף, כי לא הייתה תחרות גדולה. בי"ת, מאז העלייה הרוסית בשנות ה-90, אנשים התרגלו להפוך את הכל לשוק. מתמקחים על המחיר".

אבל זה ישראלי מאוד, לאו דווקא רוסי.

"זה לא היה ככה לפני. לפחות לא לפי זכרוני".

סוגר בין שתיים לארבע?

"כן. בין אחת לארבע".

לא חשבת להרחיב את העסק?

למי יש כוח לזה?

אתה לא רוצה לצאת לפנסיה, אמרת.

"אני רוצה את השקט והשלווה שלי. אני לא אוסף קליינטים מהרחוב. אם לקוח עומד בוויטרינה שלי, אני לא יוצא אליו לשאול אם הוא צריך עזרה".

איך אתה מעביר את הזמן פה? אני רואה שאתה פותר סודוקו. ככה כל היום 10 שעות?

"כן, בכיף. חוץ מזה יש הרבה לקוחות. נכנסים אנשים".

יש פה הרבה עסקים דומים לך מבחינת הפז"מ, שלא משקיעים בוויטרינה, בחידוש. אפילו הפונטים של האותיות נותרו כמו פעם.

"ויש לי הרבה קליינטים שאם אשנה ואשפץ פה אני לא אראה אותם יותר. במפורש, אם אני הופך את החנות למודרנית יותר, איבדתי אותם".

יש לך בובות מהסוג שהיו לי בגן. מחשבונים. היום בכל סלולרי יש מחשבון.

נכון. וזה מה שמושך את האנשים. ובכל זאת, אין לי מוצרים נכחדים שלא קיימים בחנויות אחרות. יש איקס יבואנים וכולם מביאים פחות או יותר את אותו ליין".

מיותר לשאול אם יש לך פייסבוק או אינטרנט לעסק.

"מיותר לחלוטין".

מה המוצר הכי זול והכי יקר שיש לך בחנות?

"בין שקל אחד ל-200 שקל. מבועות סבון ועד עגלות לבובות"/

ניתן לשלם אצלך באשראי או שזו שאלה גסה?

"מזומן בלבד. גם צ'ק לא".

 

"נהיד" מצעים ומגבות – יד ראשונה מאיראנית

 

החנות של נהיד טבריקיאן תפורה, תרתי משמע, על הלקוחות של דודי מהצעצועים – אלו שרוצים רק מחיר טוב. לא כי בא לנו לפרגן לה, אלא כי היא מלכתחילה עובדת על מתח רווחים נמוך כדי לשבור את השוק, ולגרום לאנשים לוותר על חווית הקנייה בכיתן או ורדינון. השוס אצלה פאסה, אבל עם סטייל: רקמה ממוחשבת על מגבות. "לאבא הכי בעולם", זוכרים?

טבריקיאן עלתה לישראל מטהרן, איראן, דקה וחצי לפני המהפכה השמרנית ב-1978. סגנון המכירה שלה הולם את התרבות הפרסית, דהיינו אין קנייה בלי מיקוח ולא מסגירים חולשות בשום מחיר. יש לה מגבות פנים ב-10 שקלים ליחידה, ושמיכות פוך ב-800 שקל. היא מסבירת פנים ושלווה, ומעסיקה שתי עובדות בשתי משמרות.

השנה היא סוגרת 36 במיקום הנוכחי. קודם לכן הייתה כאן גם חנות מצעים. גרה בגבעתיים ובעבר בביאליק. "מאוד קשה, אבל שורדים", היא לואטת בעייפות של ההיא שראתה הכל.

למה את עדיין מוכרת רקמות על מגבות? זה מזכיר את המתנות של לפני 20 שנה.

"יש לזה עדיין ביקוש. יותר מ-20 שנה יש לי מחשב ומכונה. כשאנשים אוהבים את המחירים והשירות, הם חוזרים, והילדים והנכדים שלהם באים אלי".

מדוע שלא אקנה בכיתן, נניח? יש שם יותר מבחר.

"מה שבכיתן מוכרים ב-1,000 שקל, אני מוכרת ב-400 שקל. חנויות פרטיות מרוויחות פחות. אני קונה סחורה יד ראשונה ומוכרת".

מי הלקוחות שלך?

"מכל הארץ. אפילו אלה שעוברים לירושלים חוזרים לכאן. גם מבוגרים, גם צעירים, עולים חדשים הרבה, רוסים. 20-30 לקוחות מדי יום. קונים דברים קטנים, אבל קונים".

משהו השתנה באופי של הלקוחות בשלושת העשורים וחצי שאת כאן?

"כן, הם מתווכחים על מחיר, הולכים, מסתובבים וחוזרים אלי. המחירים אצלי קבועים".

את עושה הנחות?

"אם אני יכולה אני עושה, אבל בדרך כלל אני עובדת על רווח נמוך ובגלל זה אני שורדת".

אז איך את מצליחה להתפרנס?

"אם אני 36 שנה כאן ועובדת בכבוד…", היא מחייכת ברמז. "ועדיין יש לי מינוס בבנק".

יש סביבך חנויות שלא מקבלות אשראי וסוגרות בצהריים. את גם?

"לא. אפשר לשלם כאן באשראי ואני לא סוגרת בין שתיים לארבע כבר כמה שנים, כי הקניונים פתוחים עד הערב".

לא חשבת בעבר להתרחב או לפתוח סניף נוסף?

"רציתי אבל לא יכולתי, ועכשיו אני מבוגרת מדי בשביל זה", היא אומרת בהשלמה. העובדת שלה מתערבת: "מה פתאום גברת נהיד, את לא מבוגרת, לא נכון".

את משקיעה בחלון הראווה שלך?

"כל פעם אני מחליפה. עכשיו צריכה להגיע סחורה לפסח. אנחנו ממרץ כבר מתחילים להיערך".

יש לך מוצרים מיוחדים, שאפשר להשיג רק פה?

"יש לי מפות שלאף אחד אין. אני מחזיקה מבחר יותר גדול של מפות".

מתי היה יותר קשה לתחזק את החנות, כשפתחת אותה או עכשיו?

"בשנים הראשונות היה קשה מאוד כי הייתי עולה חדשה, ואחר כך נהיה קשה לא פחות, כי פתחו קניונים ורשתות גדולות".

וראו זה פלא, יש לה פייסבוק. לא פעיל כל כך, אבל יש.

איך את מעבירה את היום כאן?

"עכשיו אני אחרי מחלה ולא מרגישה טוב, אז חצי יום אני כאן וחצי יום בבית".

 

 מעבדת הסטריאו של מייק: קסטה בטעם וידאו

 

בקליפ משנת 1985, מפזזת שרי צוריאל בשיר הלל שכתב דן אלמגור ל- ובכן – רדיו טייפ דאבל קאסט. באותה שנה בדיוק פתח מייק בורג (66) את המעבדה שלו לתיקון סטריאו. שנה קודם עוד עבד בסוני, משרה נחשקת מאוד – בטח באותם ימים. אבל הוא רצה לבד, והצליח למשוך עד היום.

כל ילד יגיד לכם ש"מה פתאום לתקן, תביא חדש". ואמנם בורג חש זאת על בשרו, באזור 1995 כשמחירי הסטריאו והטלוויזיות צנחו וכבר לא השתלם לאיש לשלוח לתיקון. אז הוא עבר להמרת תכנים ממדיומים ישנים לחדשים. קרי, מקלטות שמע ו-וידאו לדיסקים ול-DVD, מתקליטי ויניל ואפילו מסרטי 8 מ"מ לפורמטים המתקדמים של 2015.

"זה יותר מאהבת המקצוע מאשר רווח", הוא מאשר את סוד הישרדותו המקצועית והפיננסית. "יוצרים אמון וכך מגיעים הלקוחות. יש לי הרבה לקוחות שעברו מכאן ועדיין מגיעים אלי".

היה לך קשה להתאים את עצמך כשיצאו ה-DVD והמסכים הדקים?

"הכל למדתי לבד. כל השלבים שעברתי, ממכשירים מאוד פשוטים עד למסובכים ביותר, למדתי לבד. התעניינות וקריאת חומר טכני. אף פעם לא עברתי שום קורס, חוץ ממה שלמדתי בבית ספר מקצועי. אין שום בעיה לקחת מכשיר חדש, לפתוח אותו ולנצל את הניסיון והידע שלך. הנה", הוא מצביע על שני גושי סטריאו מגושמים מאחוריי. "עם המכשירים האלה אני ממיר תכנים. המכשירים האלה ישנים והם מתחברים עם תוכנה מיוחדת למחשב, והמחשב עושה את זה. לפה אני מחבר את המדיומים הישנים, אתה רואה קלטת עובדת? הנה זה עובר למחשב הזה כאן, באמצעות כבל. מה שמיוחד זה הכבל והתוכנה, ולמכשיר הישן יש חיבור מתאים לכבל הזה".

במעבדה של בורג, כשאתה אומר ממיר אתה לא מתכוון ל-יס מקס, בטח לא לממיר מקליט. כבר שנתיים הוא עושה רק את זה. יש לו עוד כמה מוצרי לוואי שהוא מוכר בחנות, לאלו שממש קשה להם להיפרד מן העבר. קלטות שמע, סוללות וגולת הכותרת: רדיו טייפ חדש – כן, עדיין משווקים את זה – עם רדיו בעל סקאלה אנלוגית.

ללקוחות לא נגמרים החומרים להמרה? תמיד יש לך עבודה?

"בינתיים כן, אני מתאר לעצמי שבאיזשהו שלב זה ייגמר, אז נחשוב הלאה. או שנפרוש. המדיומים משתנים, אבל גם הגיל משתנה" (צוחק).

המרה לא תלויה באורך הקלטת. 30 שקל לקלטת באורך עד 4 שעות. 150 שקל לגלגל יעלה לכם להמיר סרטי 8 מ"מ.

לפני עשר שנים תבע את עיריית רמת גן, שחייבה אותו ארנונה במשך 20 שנה לפי סיווג של בית מסחר ולא בית מלאכה כפי שהוא. הוא זכה במשפט ופוצה 3 שנים אחורה בלבד. הוא לא מעוניין להרחיב את העסק, ונותן לעצמו גג 5 שנים נוספות כאן. גם את השילוט ההיסטורי, אפשר לומר, בפתחת המעבדה שלו הוא לא החליף.

"אני לא מייחס לזה חשיבות", הוא מצנן את ההתלהבות נוכח הכיתוב העתיק עליו. "אני כן נוסטלגי, אבל לא שלטים קובעים את הנוסטלגיות שלי, אלא המוזיקה שאני שומע. דברים יותר מוחשיים".

אתה אשכרה מוכר קלטות של טייפ.

"כן, עדיין יש לי ביקוש לזה. יש אנשים מבוגרים שלא רוצים לעזוב את זה. הנה אם תפתח את החבילה שקיבלתי עכשיו, אתה תראה טייפים שהזמינו ממני. רדיוטייפ, 120 שקל. אנשים משתמשים בזה. לרוב אנשים מבוגרים. עם הסקאלה של הרדיו של פעם. כשהיה לזה ביקוש זה עלה הרבה יותר, פי שניים ושלושה".